כמו ברוב סופי השבוע של התקופה האחרונה, גם בסופ”ש האחרון עסקנו באחד מהתחביבים המועדפים עלינו, וקפצנו בן זוגי ואני לראות סרט. הפעם היה זה החדש של רידלי סקוט, “היועץ”, שבמבט ראשון היה נראה מבטיח. למרות שלא ממש הבנתי מה הולך בטריילר, הצלחתי לשכנע את עצמי די בקלות שסרט שמככבים בו חוויאר ברדם, פנלופה קרוז ובראד פיט, לא באמת יכול להיות רע. מקס הסכים איתי, וכך בסלחנות יתרה הגענו יחד לסרט.

רע זה לא היה, אבל טוב גם לא. הסיבות שבגללן לא הבנתי את הטריילר התחוורו לי די במהירות כשהסרט הזה התברר כחסר עלילה לחלוטין. לא ארחיב כי מדובר בסרט ממש חדש, ואם יש אנשים שאוהבים סרטים בלי עלילה לא ארצה לעשות להם ספוילר, אז רק אספר שלאורך כל הסרט הדמויות מדברות ביניהן בקודים ומקוות שתבין לבד מי נגד מי.
אני בטוחה שבראש שלהם זה היה נשמע נורא אינטליגנטי, ואולי זה באמת היה, אבל באופן חד משמעי לא בשבילי.
נקודות אור בסרט היו הדמויות הכיפיות והצבעוניות שבו (ובעיקר דמותו של חוויאר ברדם),  היופי והסקס אפיל חסר המעצורים של פנלופה והרצון שלי להתעקש ליהנות מהסרט הזה ויהי מה. ושום מילה על קמרון דיאז.

לכל העניין עם “היועץ” אין שום קשר ממשי (מכוון או לא), לאאוטפיט של הפעם הזו, שבכלל יצא די בטעות ופשוט עבד טוב בשבילי.
החולצה הזו היא עוד אחת משלל מציאות שנמצאו בפינת השופינג האהובה עליי לה אני קוראת באהבה “דברים שגנבתי מאמא”. היא נקנתה עוד לפני שנולדתי וכבר שנים שישבה בארון ללא שימוש עד שבסבב נוסף של היסטריית ה”אין לי מה ללבוש” שלפתי אותה בקלילות מהארון של אמא ומצב הרוח שלי השתפר פלאים.
בשילוב עם הסייבר הסגול של מאק,(המעודד הלאומי של התקופה האחרונה) והאוקספורד הירוקות, יצאתי שמחה ומחויכת בתסרוקת החלבנית התימנייה שלי וכל השאר פרוש כאן לפניכם, כולל המחווה הגמלונית למיילי סיירוס.

תודה רבה למקס על שהזמין אותי לדייט וגם על התמונות.