מעט מאוד דברים בחיים מצליחים לשמח אותי כמו שעות אחר הצהריים של הקיץ. היום הוא היום הארוך בשנה ולי תמיד יש רגשות מעורבים לגביו כי למרות שיש עוד ארבעה חודשי קיץ מהביל לפחות אחריו, מבחינתי לעד הוא יהיה היום שממנו הופכים את שעון החול של הקיץ. 
אז חם. ולמרות שהגוף שלי נלחם בזה בכל הכוח אני לא יכולה שלא ליהנות מכל רגע תחת השמש. 

כאחד מני הרגלים מוזרים רבים שסיגלתי לעצמי בטיולים בחו”ל, יש לי הרגל בו אני תמיד מרגישה שזמן שינה הוא זמן מבוזבז. זה הרגל שפחות או יותר אף פעם לא תוקף אותי בבית, שם אני אף פעם לא נותנת למירוץ אחר החיים להפריע לי לישון.
עכשיו כשהופכים את שעון החול של הקיץ, אני מוצאת את עצמי במפתיע חוזרת לאותה תחושה שיש המון מה לראות ומלקה את עצמי על כל ערב שבא לי סתם להתבטל בו מול הטלוויזיה. 
אני לא יוצאת מספיק, לא משתזפת מספיק, לא אוכלת מספיק אבטיח. 

מזל שיש לי את מקס, גם הוא לא אוכל קרוב למספיק אבטיח אבל הוא ללא ספק פעלתן ממני וכיף סופסוף לראות אותו באור של אחר הצהריים. נראה לי שלפני פארגו נלך לים.