כמעט כמו כל בחורה אחרת, גם אני ביליתי חלק נכבד משנות נעוריי בחיפוש אחר הסטייל שלי והקול שלי בחיים בכלל. למרות שהתניסיתי בלא מעט סגנונות וחוויתי כמה קראשים אופנתיים מהסוג הטראגי, תמיד היו דברים שחששתי לגשת אליהם וסגנונות שחששתי לחקור. במבט לאחור באספקטים רבים הייתי טינאייג’רית מאוד בטוחה בעצמה עם תחושת “עצמי” חזקה, אבל כשזה הגיע לסטייל שלי בעיקר ניסיתי להסתיר את כל מה שבזמנו חשבתי לפגם. ובראש של הנערה שהייתי לא היה דבר מלבד פגמים במראה שלי.

אחד הדברים שהייתי הכי רגישה לגביהם (חוץ ממראה ההרואין שיק שהתהדרתי בו באותם ימים, זה כבר לפוסט אחר), היה גוון העור שלי. למרות שאני נראית בדיוק כמו אימא שלי שמאז ומתמיד ועד היום היא האישה היפה בעולם בעיני, ספגתי במהלך השנים לא מעט צחוקים על חשבוני בנושא, וכמה שניסיתי לקחת את זה בכיף, לא יכולתי שלא להסיק עם הזמן שיש מראה מאוד מסוים שנחשב ליפה ולפי כל הממצאים- זה לא היה המראה שלי.

בתקופה שבה ריהאנה למדה בחטיבת ביניים וביונסה עדיין לא ניהלה את העולם, התקשיתי מאוד למצוא מודלים לחיקוי שאוכל לראות בהן משהו ממני ולשאוב מהן רעיונות. הדשא של השכן באופן קבוע נראה לי ירוק יותר, ואני ביליתי תקופה בלתי מבוטלת מחיי בייחולים להיות מישהי אחרת.

הרבה מים עברו בנהר עד שלמדתי לשמוח בחלקי ובשלב הזה כבר התחבאתי שנים. לא ממש עניין אותי להיות כמו כולן, אבל בהחלט ניסיתי כל טקטיקה בספר כדי למנוע מאנשים להעיר לגבי הגוף שלי. באופן קבוע לבשתי שני זוגות מכנסיים כדי להסתיר את הרגליים הסופר רזות שלי, ואין שום מצב שהייתי לובשת צבע בוהק. החלק השני לא היה מאבק גדול עבורי, כי עד היום אני לא ההרפתקנית שבפאשניסטות, אבל עצם זה שחישוב כזה בכלל נכלל בשיקולים של האם ללבוש משהו, הרגיז אותי כבר אז.

מיותר לציין שאף אחת משיטות המחבוא שלי מעולם לא עבדה. אני הייתי לייט בלומרית ורק ממרחק הזמן הבנתי שזה בסדר, ולפעמים אפילו טוב יותר. צ’יזי ככל שיהיה, “להחזיק” שמלה צהובה זה אחד מהישגי הפריחה שלי, ניצחון סטייל קטן ואישי. מה שלכן?

_

Wearing: 2nd Day dress, Mango heeled sandals, Jewelry by Classic Jewelry (Haifa). 

_

Photography by Max Bluestone.