כהרגלנו בפסח, מים המלח המשכנו ירושלימה, עם השנים נראה שזו הברירה הטבעית שלנו.
בשנה שעברה, מקס ואני עדיין היינו מאחרוני המצטרפים לעידן הטכנולוגי (ויש שיאמרו- לעולם) וכך יצא שבטיול הירושלמי שלנו היינו תיירים ליום אחד, עם מפה במקום ווייז ומצלמת כיס במקום מצלמת אייפון.
השנה זה כבר היה סיפור אחר לגמרי, אבל אני אף פעם לא אוהבת לפספס הזדמנות להיות תיירת ואם לא בחו”ל, שום אייפון לא יפריע לי להיות תיירת בארצי.

אז לבשתי ג’ינס וכובע.

מצוידת בג’ינס, כובע וקנון ענקית, המשימה הושלמה ולהצטלם ברחוב מלא אנשים היה לרגע פחות מפדח (אני היחידה שזה מביך אותה?).
השילוב של ג’ינס על ג’ינס מחוזק בסניקרס/ אספדריל/ סליפ און, ממשיך להיות בין האהובים עליי לאביב ובכלל, כי אין כמו קז’ואל לא מחייב כשמתחיל להיות כבר חם מדי מכדי להזיע על עקבים.
את הכובע קניתי באחד מדוכני הרחוב ב-20 השקלים האחרונים שעוד היו לי בארנק בשעות אחר הצהריים ויחד המשכנו אל השקיעה, ממלמלים באנגלית, מחייכים למצלמה, שרים שירי ארץ ישראל, מתגעגעים לפסח.