English
עברית
When I feel fartsy I like to think of it as a “Cinderella story”, similar to the ones of the Oprah Winfrey’s and
JAY Z’s of the world, minus the difficult childhood, the billions, the Beyonce and of course, the overwhelming success.
That got me thinking: are all winners shameless?
If so I might be doomed, given that my nervous laugh is noticeable from a mile away.
Leaving aside the unusual amount of talent of every one of the photographers that spoke, a recurring mantra that day was one simple word that in real life translates to pretty much climbing mount everest: DREAM.
It’s a long way turning the dream into reality and you’ll have to keep pushing through while those who love you keep calling you “brave”, which is basically euphemism for irresponsible.
It’s a long way, but the first step is always a dream. You can call it a life goal, but a dream is so much more sparkly and Hollywood like, so I’ll keep it that way.
בבועה החיפאית שבה גדלתי לא תמיד קל לחשוב מחוץ לקופסה ולפעמים הדבר הכי קרוב לזה הוא לכתוב קופסה ב- א’.
כשאני מרגישה פלצנית אני אוהבת להשוות את זה לסיפורים של האופרה ווינפריות והג’יי זי-ים של העולם, מינוס הילדות בשכונת מצוקה, המיליארדים, הביונסה וכמובן ההצלחה המסחררת.
בזמן האחרון אני מסתקרנת לא מעט לגבי מה עושה אנשים מצליחנים. ד”ר פיל (אחלה גבר) כתב על זה ספר והוא מייחצן אותו נון סטופ בשידורים החוזרים שבערוץ 4. יש את הקטע הזה שהוא נותן עצות לאנשים ואז בשלב מסוים כשהשתעמם מהדיון, הוא פוצח במונולוג על איך אסור לתת לאנשים להנות מהספק- זה כמובן כתוב בספר שלו, איך לא.
האם למצליחנים אין בושה?
אם כך, יכול להיות שאבדנו. הרי את צחוק המבוכה שלי שומעים למרחקים.
לפני כמה שבועות היינו בכנס הצילום של גליץ שהשנה בתזמון מדויק אל מול סקרנותי הגוברת עסק בעיקר בדרך אל ההצלחה. מלבד כשרון ענק שהיה מנת חלקם של כל הצלמים שהתארחו, המנטרה החוזרת בפיהם של כולם הייתה לכאורה פשוטה ובפועל שוות ערך לטיפוס על האוורסט של החיים: להעז לחלום.
משם הדרך ארוכה ותצטרך להמשיך לדחוף גם כשיאמרו שאתה דרימר מדי או בגרסה המכובסת האהובה עליי “אמיץ”, אבל בגדול הצעד הראשון מתחיל בחלום. אפשר לקרוא לו מטרה, אבל לחלום יש צליל הוליוודי ומנצנץ יותר, לכן ברשותכם אשאיר את זה כך.
היה לי המזל לגדול בבית בו לימדו אותי לחלום ולעבוד קשה. למעשה, ככה למדתי לשחות בפעם הראשונה וזה לא “חה חה” מצחיק אבל בכל זאת מצחיק כי לשחות זו תמיד איזושהי מטאפורה לשליטה בחיים. בכל אופן, יש לי זכרון עמום כלשהו של חוג שחיה בתור ילדה ואני יכולה לחוש עד היום את התסכול שחשתי אז מחוסר הקואורדינציה המשווע שלי.
ואז חלמתי שאני שוחה.
ואומנם שם זה היה שונה כי Literally חלמתי שאני שוחה, אבל זה עבד וזו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לשחות.
ובאשר לסוגיית האומץ, ככל שאני מעמיקה בזה יותר כך נראה לי שהבחירה האמיצה באמת היא להתפשר ולחיות מחמישי לחמישי. בעולם בו עובדים 12 שעות ביום טוב, צריך ביצים של אריה כדי להתחיל את החיים בפשרה על פחות מאושר.
ובכן, לי אין אותם. אני פחדנית שחולמת בקול רם. נכון להיום על אבוקדו.
Odellia Mantzur
כל אחת והגילטי פלז'ר שלה
הלכתי לאכול אבוקדו!
nona
ערוץ 4? סירייסלי
ועכשיו ברצינות, אבוקדו הוא לגמרי הדרך המהירה לסיפור חיים מוצלח.
(:
Odellia Mantzur
תודה רבה! התגובות שלך תמיד כאלה מפרגנות ובונות ואני ממש מעריכה את זה
אנדי טורס אדירה, איזו מחמאה כיפית נתת לי פה עכשיו!
לא חפרת בכלל, ברור שזה סבבה לשאול
אני מקווה ועובדת בכיוון של לפתח קריירה שתשלב את האהבות הגדולות שלי (סורפרייז- כתיבה ואופנה), ועד שזה יקרה יש לי דיי ג'וב חביבה ובסיסית.
Emilia
איזה שפתונים יפים יש לך, גם יפה לך כל הצבעים וגם זה יפה שהלבוש עצמו בצבעים בסיסיים/נקיים וזריקת הצבע היא באיפור
כתבת מאוד מעניין
בהחלט ישלך את זה, את שנונה ורהוטה
ואם לא נתתי מספיק מחמאות:-P
אז אני יכולה להגיד לך שהכתיבה שלך מעניינת אותי כמו אחת הבלוגריות האהובות עלי ביותר בעולם, אנדי טורס.
גם כשלא יוצא לי להיכנס תקופה ארוכה לבלוג שלה, אני משלימה הכל
ובהיזדמנות זאת
כי לא חפרתי מספיק חחח
רציתי לשאול אותך מה את עושה בחיים חוץ מלהתלבש יפה ולנהל זוגיות פוטוגנית
שזה אגב נהדר ומספיק לכשעצמו
כמובן שאת לא חייבת לענות
כל תשובה תתקבל בברכה